”אני אומר לכם, אין מוות. אין אפילו תרדמה. אנחנו רק גדלים בין
זמן לזמן. חייבים להתייחס לחיים בסבלנות כי הם נצחיים.“
ציטוט זה של קארל צ‘אפק מ“שנת הגנן“, מיטיב לתאר את ההתייחסות
הראויה לגן בעונת החורף. אמנם נהוג לחשוב שהעונה הקרה
פשוט צריכה לעבור עד שיגיע האביב על שלל פריחותיו, אך הרי
לכם זווית אחרת להסתכלות, כזו שחושפת את קסמי החורף.
וכן, יש כאלה…
בעת תכנון כל גן הבחירה נתונה, למעשה, בידינו:
האם להתמסר לטבע או ליצור גן מלאכותי שאינו ”מטריד“
אותנו יותר מדי. לשיטתנו, ההתרגשות שמלווה את
כל שלבי התפתחות הגן וממד ההשתנות שלו בעונות השונות,
הם חלק בלתי נפרד, ואפילו עיקרי, בתכנון הגן.
אחרי הכל, אם לא נשכיל ליהנות מריח האדמה אחרי הגשם, מקרני השמש
החמימה החודרות דרך עלי השלכת הזהובים, או מהטחב הירוק
המכסה את הסלעים בגן, מה נותר לנו?
לכאורה, בעונת החורף הגן אינו מצוי במיטבו. האומנם? לא בהכרח. ולמעשה הכל תלוי בנקודת המבט. התבוננות שפתוחה לקלוט את המחזוריות הטבע ואת ההתרחשות המתחוללת בשטחו תמצא בו קסם גם בימים הקרים.
סתיו-חורף. השמש מראה סימנים של חולשה, כבר לא קופחת
בעזות כמו בקיץ, אלא מלטפת בעדינות את העלווה ומחממת כל
נפש חיה. גם הטבע נרגע, כמו ילד שהשתולל והתעייף ועכשיו נשאר
ללא מילים, מופנם ומתבונן.
כן, זהו בהחלט זמן להתבוננות במבט אחר-
אולי לא בהתפעלות עזה, אבל בהחלט כן בשקט ובכבוד. זהו
זמן להאט את הצעדים, להתאים את קצב ההליכה בשבילי הגן כדי
להפנים ולנשום עמוק יותר, ולהיות עדים לחוויה המתרחשת לנגד
עינינו: לעלים שמצהיבים ונושרים, לצלילים חדשים של ציפורים
נודדות העושות דרכן לארצות החום, לטיפות גשם שנוחתות ונתלות
בינות לעלי העצים כעין פנינים זוהרות.
הגן החורפי הוא בהחלט לא אותו הגן שאנו מכירים בקיץ. הוא נראה
כמי שהתבגר והזמן כמו שם עליו חותמת מהולה בעצב כלשהו
שנסוך באוויר. אולי בהשפעת העצים שהולכים לאבד את עליהם
ולהיוותר רק עם ענפיהם החשופים, מוכנים להתמסר לידו הגוזמת
של הגנן. ועם זאת, יש משהו נקי ומדויק בקווי הרישום שנוצרים על
רקע שמים אפורים וקירות הבית, וקסם אחר שאופף את הגן: עזות
הצבע והססגוניות מתחלפים בפלטה מינורית המתקבלת מגווני
פסטל רכים וגוונים רדומים, מערפלים והשתקפויות.
הטבע נמצא בהמתנה – נסגר מעגל, ורגע לפני שייפתח מעגל חדש ומציאות
חדשה תתהווה לנגד עינינו, מתחת לכל עלה נושר מבצבץ ניצן חדש.
*** כתבה זו מוקדשת לזכרו של איש יקר, לקוח של שנים רבות שהלך לעולמו בגיל 94 , צבי באסיי, שאהב לטייל בגינתו הקטנה, להתבונן בכל פרח חדש ולהתרגש כמו ילד. בסתיו עיניו היו כמעט דומעות למראה עלים שטופי שמש של ספיון השעווה בזמן השלכת, ותמיד היה ממלא לב להתרגש יחד אתו…
הכתבה המקורית התפרסמה במגזין בית ונוי מס' 128 בפברואר 2013.
